הטיפול הפסיכולוגי ה"קלאסי", טיפול פסיכודינמי, מוכר לרבים מסדרות כמו "בטיפול" או "סופרנוס", מקריקטורות ומבדיחות, וכמובן מנסיון אישי ומסיפוריהם של אחרים. אולם, אף שזוהי גישה טיפולית ותיקה, נפוצה ומגובה מחקרית, טיפול דינמי נתפס על ידי חלק מהאנשים כטיפול שבו "סתם מדברים", או "חופרים בעבר". זאת בניגוד לגישות טיפול חדשות יותר, שנתפסות כפרקטיות ו"נותנות כלים".
השאלה איך עובד טיפול פסיכודינמי ואילו כלים הוא נותן היא שאלה שאפשר לגשת אליה ממגוון כיוונים, וסביר שמטפלים שונים יענו עליה בדרכים שונות. אני אנסה לענות עליה באופן חלקי דווקא בעזרת מושג שלרוב לא מקושר עם טיפול פסיכודינמי, והוא מושג הקשיבות (Mindfulness).
קשיבות היא מושג עתיק יומין שמקורו בבודהיזם, שבעשורים האחרונים "היגר" והפך לפופולארי בתרבות המערבית בכלל, ובפרט בטיפול פסיכולוגי, לאחר שאינספור מחקרים מצאו השפעות מיטיבות של תרגול קשיבות על בריאות נפשית וגופנית.
קשיבות מוגדרת כתהליך של הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות ברגע זה. לתהליך זה ישנם מספר מאפיינים: הראשון הוא הפניית תשומת הלב, כלומר התבוננות במה שמתרחש. השני הוא תשומת לב בלתי שיפוטית – כלומר התבוננות במכלול החוויות, בלי להעדיף אחת על פני השניה, והכרה בהן כפי שהן, בלי לקטלג אותן כטובות או רעות, רצויות או בלתי רצויות. החלק השלישי בהגדרה הוא ההתבוננות ברגע הנוכחי – במה שמתרחש כרגע, כאן ועכשיו. שני מרכיבים נוספים, שאינם כלולים בהגדרה של קשיבות אך מהווים חלק מהותי ממנה, הם סקרנות, או התבוננות על הדברים מ"תודעת מתחיל", כמו ילד שמגלה את הדברים לראשונה, וחמלה – כלפי עצמנו, וכלפי האחר.
עד כאן קשיבות. ומה הקשר לטיפול פסיכודינמי?
טיפול פסיכודינמי מבוסס במידה רבה על הקשבה, על האופן המיוחד שבו המטפל מקשיב למטופל. איך אפשר לאפיין את ההקשבה הזו? במה היא שונה מהקשבה של חבר אכפתי, או בן זוג? פרויד טבע בהקשר הזה את המונח "קשב צף", שמשמעותו הקשבה כזו שבה המטפל פתוח לקלוט את מלוא החוויה של המטופל, באופן שווה, בלי להעדיף תוכן אחד על פני האחר, רגש אחד על פני האחר, ובאופן נייטרלי, כלומר תוך המנעות משיפוט הדברים כטובים או רעים.
נשמע מוכר? אכן, ישנם קווים מקבילים משמעותיים בין רעיון הקשיבות, Mindfulness, לבין הקשב הצף, שהוא עמדת המטפל בטיפול פסיכודינמי. סביר להניח שפרויד, בהיותו חובב תרבות, הסטוריה ואנתרופולוגיה, קרא כתבים בודהיסטים (ומהכיוון השני, סביר להניח שהאבות המייסדים של גישות טיפול חדשות המשלבות מיינדפולנס, קראו את פרויד).
אך מיהו המקשיב והמתבונן בטיפול? אצל פרויד, זהו המטפל. תפקידו של המטופל היה לדבר באופן חופשי על כל העולה על דעתו, ותפקידו של המטפל – להקשיב מתוך עמדה של קשב צף, ולפרש את הדברים. אולם, בטיפול פסיכודינמי עכשווי רואים את הדברים באופן מעט שונה, ומתייחסים לטיפול כמקום שבו המטפל והמטופל מקשיבים ומתבוננים יחד בחוויותיו של המטופל, גם אלה שהוא מספר עליהן, וגם אלה המתרחשות בכאן ועכשיו, בחדר הטיפול. כלומר, לא רק המטפל בטיפול פסיכודינמי נמצא בעמדה של קשב צף, או של קשיבות, אלא גם המטופל מפתח עם הזמן את היכולת להיות בעמדה כזו.
דוגמה: נורית ומיכל
אנסה להמחיש את הדברים בעזרת דוגמה. נורית יושבת בטיפול שלה, ומספרת על בן הזוג שהכעיס אותה באותו בוקר. לפתע היא עוצרת לרגע, ואז מסכמת: "אז זהו בעצם. זה שטויות, לא כזה ביג דיל".
מיכל, המטפלת שלה, ששמה לב לעצירה הרגעית, לשינוי בגוון הקול של נורית, ולסגירה הפתאומית של דבריה, אומרת: "נראה לי שקרה לך פה משהו. ממש עכשיו, ברגע זה."
נורית ממהרת לבטל: "כלום, זה שום דבר", אבל אז מעיזה ואומרת: "האמת, זה באמת לא עניין גדול, אבל הסתכלת קודם בשעון, וזה הסיח את דעתי. ופתאום זה נראה לי נורא סתם כזה, ומשעמם, מה שדיברתי עליו."
נורית ומיכל יכולות להעמיק יחד את ההתבוננות שלהן על מכלול החוויה של נורית, כששמה לב למבט של מיכל על השעון. להתבונן בחווית הקטיעה שנורית הרגישה כשמבטה של מיכל זז, במחשבה שלה על כך שהיא משעממת, ברגשות שהתעוררו בה ובנסיונותיה לבטל אותם. ומתוך כך מתפתחת היכולת של נורית להתבוננות דומה גם בחיי היומיום שלה.
אז למה בכל זאת "חופרים בעבר"?
אם המוקד בטיפול הדינמי הוא על המתרחש בכאן ועכשיו, בחדר הטיפול, למה בכל זאת מדברים לא מעט על הילדות, על היחסים עם ההורים, על אירועי חיים שונים? גם לשאלה זו ישנן תשובות רבות, אחת מהן קשורה למרכיב של חוסר שיפוטיות בתהליך הקשיבות. "תשומת לב בלתי שיפוטית" היא כותרת יפה, אך בפועל, הפניית תשומת לב לרגשות קשים, לדפוסים שמפריעים לנו ולמחשבות שהיינו מעדיפים לא לחשוב – לרוב כרוכה בשיפוטיות ובהלקאה עצמית.
לעתים קרובות, הדרך להפחית מהשיפוטיות שלנו ביחס למחשבות, לרגשות ולדפוסים שלנו, ולהתייחס אליהם בחמלה רבה יותר, מתחילה בהבנה טובה יותר של עצמנו, של ההסטוריה שלנו ושל האופן שבו הדפוסים הללו נוצרו.
בדוגמה שלנו, נורית עשויה לחשוב, או לומר למיכל: "זה כל כך טיפשי, שאני עושה עניין גדול מזה שהסתכלת על השעון. גם עם חברות אני עושה את זה. אני קולטת איזה סימן קטן שלא מקשיבים לי וישר משתתקת. אני ממש מגזימה". נורית מפנה את תשומת הלב למה שקורה לה, אך תוך שיפוטיות והלקאה עצמית.
ומיכל, מהכרותה עם נורית, יכולה לומר: "אני זוכרת שסיפרת לי שבתור ילדה הרגשת שההורים שלך עמוסים בדאגות שלהם ולא פנויים אליך. סיפרת לי על החוויה הזאת של להבין פתאום באמצע משחק או שיחה שהם שקעו בדאגותיהם והם לא איתך. הגיוני וטבעי שגם היום תהיי מאוד רגישה לזה".
ובהמשך הטיפול, אולי, נורית תספר למיכל: "קרה לי השבוע משהו דומה למה שדיברנו. ישבתי עם חברה בבית קפה ותוך כדי שדיברתי איתה היא הסתכלה לחפש את המלצרית והרימה יד לקרוא לה. וישר חשבתי שאני משעממת אותה, ועדיף שאני אשתוק. ושמתי לב לזה, שזה כמו מה שהיה פה בטיפול. ואז הצלחתי להמשיך איתה בשיחה, והייתה שיחה טובה דווקא."
כך, במקום המוגן שמהווה חדר הטיפול, בתוך קשר בטוח, מתוך שילוב של המבט על העבר עם התבוננות במה שקורה ברגע הנוכחי, מתפתחת בטיפול פסיכודינמי היכולת לעצור ולהתבונן בסקרנות ובחמלה, באופן לא שיפוטי, בקשיבות, במה שקורה לנו בתוך עצמנו, ובתוך קשר עם האחר.
הטקסט פורסם במקור בעמוד פסיכולוגיה קלינית מדוברת