ולאן שלא תיסעי את לוקחת (גם) את עצמך

כל מי שעשתה בחייה מעבר למדינה אחרת, ארזה לא רק מזוודות עם בגדים, ספרים, ושאר ציוד. כל מי שעשתה בחייה מעבר למדינה אחרת, ארזה גם שקים עם תקוות. תקוות למצוא שקט, שלווה, בית חדש, סביבה חדשה, בטוחה יותר, מיטיבה יותר. ולפעמים גם תקווה למצוא "אני" חדשה. "למצוא את עצמי" או "לגלות את עצמי" מחדש. רצון לעשות מעין 'ריסטרט', להתחיל, כמו במשחק ילדים, מ-ה-ת-ח-לה.

לפעמים, בשלב "ירח הדבש" של המעבר, ככה זה מרגיש. ההתרגשות קורנת מכל קירות הבית החדש, וחששות שהיו לנו מוחבאים היטב באיזו פינה, איפשהו בערימת החפצים שחשבנו שנצטרך וגילינו שאנחנו מסתדרות מעולה בלעדיהם.

אבל עם הזמן מסתבר שהבאנו איתנו מהבית את כל מי שאנחנו, ואט אט מתגלים גם חלקים שקיוונו להשאיר מאחור. אותם רגעים שאנחנו מאבדות סבלנות כלפי הילדים, ופוגשות את רגשות האשמה האמהיים שהבאנו איתנו. כשאנחנו מנסות לדבר בשפה החדשה לנו, אבל פוגשות פחד מוכר לטעות, להיות לא מובנות או לא להבין. כשאנחנו עוסקות בשאלות של שייכות וזהות, אל מול החברה המקומית או אל מול הקהילה הישראלית, אל מול עולם תעסוקתי חדש או בתפקיד של "אמא ברילוקיישן", אנחנו פוגשות שאלות של שייכות, זהות, ערך עצמי ושאלות נוספות שכבר פגשנו בעבר.

מסתבר שאמנם עשינו שינוי, אבל לא עשינו ריסטארט.

וזה בלתי נסבל, אבל גם מזל גדול מאוד. כי הבאנו איתנו גם את הכוחות שלנו, שבעזרתם התמודדנו עם אתגרים בעבר. את תחומי העניין שלנו, שמכניסים לחיינו התרגשות והנאה. את כל הצמיחה וההתפתחות שכבר עשינו בעבודה, בלימודים, בטיפול, בהורות, בזוגיות ובקשרים בין אישיים.

בשירה ובמוזיקה יש מונח שנקרא "סזורה". זוהי קטיעה חדה ברצף, שאחריה היצירה ממשיכה, כך שהקטיעה בעצם מחברת בין המקטעים לצירה אחת שלמה. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון שאל מהאומנות את מונח הסזורה והשתמש בו כדי לדבר על מעברים חדים בין מצבים בחיים. במצבים כאלה יכול להיות חיתוך שמשאיר את הצדדים מנותקים ובלתי נגישים זה לזה, ויכולה להיות סזורה: קטיעה שמאפשרת המשכיות. כמו שביל בהרים, שנקטע כשמגיעים לערוץ נחל, אבל ממשיך, אותו שביל ממש, בגדה השניה של הנחל, לעבר הפסגה הבאה.

כך, גם מעבר למדינה חדשה יכול להיות חתך: "החיים הישנים שלי" ו"החיים החדשים שלי". "מי הייתי קודם", ו"מי אני עכשיו". חתך כזה משקף את התקווה ל"ריסטארט", אבל גם מותיר מאחור חלקים מעולמנו ומנפשנו, כך שאנו עלולות להרגיש שאנחנו מצטמצמות, ולפעמים גם "הולכות לאיבוד" לעצמנו.

מעבר למדינה חדשה יכול להיות סזורה, ממש כמו ערוץ הנחל בהרים, רגע של הפרדה שמתוכו נבנית המשכיות ורצף, כאשר "מי שאני עכשיו" מחובר ברצף המשכי ל"מי שהייתי קודם". ביון טען שההמשכיות הזו מתאפשרת כשאנחנו מוכנות לשהות ברגע המעבר. ב"בין לבין", באי הודאות, בכאב. כמו בסרט "הקול בראש": אם נסכים להרגיש גם את הרגשות הקשים יותר שהמעבר מביא עמו, את הגעגוע, את העצב, את החששות, את החלקים בנו שרצינו להפטר מהם, כך נאפשר למה שהיה להמשיך ולהתקיים בתוכנו, על כל החלקים המיטיבים שבו, אלה שעל בסיסם אנחנו יכולות להמשיך ולהתפתח.

אלא שזה רחוק מלהיות פשוט. יש לנו סיבות ממש טובות לא לרצות להרגיש כאב, לא להתאבל, לא לרצות להיות באי ודאות. כל אלה קשים תמיד, וקשים פי כמה כשאנחנו בארץ אחרת, ובלי מעגלי התמיכה שלנו "מהבית". אז איך בכל זאת אפשר?

בשיר "אילנות" כותבת לאה גולדברג, שנולדה בליטא ועלתה לישראל בגיל 24, על כאבי ההגירה שלה: "אולי רק ציפורי מסע יודעות, כשהן תלויות בין ארץ לשמיים, את זה הכאב של שתי המולדות".

ובעקבות המילים שלה עולה המחשבה: לא סתם ציפורים נודדות בלהקות. הנדידה המשותפת, בלהקה, מאפשרת מסע שציפור בודדת לא הייתה יכולה לעשות. ציפורים צריכות ציפורים אחרות כדי להיות "תלויות בין ארץ ושמים", לשהות במרחב הביניים הזה שהוא לא כאן, ולא שם.

ציפורים צריכות ציפורים, וא.נשים צריכים א.נשים.

כדי לזכור חלקים שונים של עצמנו ולחבר אותם יחד, כדי להסכים להרגיש ולשאת אי ודאות, אבל וגעגוע, כדי לגייס את אורך הרוח הנחוץ כדי למצוא מחדש את השביל, אנחנו צריכות א.נשים, שותפות ושותפים למסע. אנשים שמכירים אותנו, שמלווים אותנו, שמסייעים לנו לזכור חלקים מעצמנו גם כשאנחנו מתקשות לראות אותם.

לפעמים "להקת הציפורים" שלנו נמצאת בקשרים שכבר קיימים בחיינו. בן/בת הזוג, משפחה, חברות וחברים קרובים, "מהבית" או כאלה שהכרנו לאחר המעבר. קולגות בעבודה, קהילת הישראלים המקומית, קהילה מקצועית, קבוצת ספורט, או כל מעגל אחר.

אבל לפעמים דווקא על רקע ההגירה, השינוי, אובדן המוכר ושאלות של שייכות וזהות, קשה לנו למצוא את אותם קשרים ולהישען עליהם.

במצבים כאלה, טיפול יכול להציע מרחב נוסף למסע. טיפול פרטני מאפשר להתבונן במעבר ובמה שהוא מביא איתו, וכן בקשיים ובמשאבים שאנחנו נושאות איתנו, ולחבר מחדש בין חלקים שונים של הסיפור שלנו.

טיפול קבוצתי מאפשר לעשות זאת באופן אחר, לצד אחרות ואחרים המתמודדים עם שאלות דומות. קבוצה טיפולית יכולה להיות בפני עצמה מקום של שייכות, "להקת ציפורים", וגם יכולה לאפשר, דרך המפגש עם המשתתפות האחרות, תהליכים של גיבוש זהות, שבהם מתחדדים חלקים מוכרים לנו, ומתגלים חלקים חדשים.

כך אנחנו יכולות להתפתח ולצמוח לא מתוך ריסטארט, אלא מתוך תהליך של התרחבות והמשכיות, ולגלות יחד שהשביל ממשיך גם מעבר לערוץ הנחל.