ילדה עולה לכיתה א'. כבר כמה חודשים היא שומעת כמה היא גדולה. היא ממש גדולה, כי היא סיימה גן חובה, ובעצם היא סיימה את כל הגנים בעולם. היא תלך עכשיו לבית ספר, למקום של הגדולים. בהתרגשות רבה היא בחרה תיק של גדולים, וקלמר של גדולים, וקופסת אוכל של גדולים.
היא נכנסת בשער בית הספר. הוא ענק, בטח בהשוואה לגן שהייתה בו עד לפני כמה שבועות. החצר שלו ענקית. וחבורה של ילדים ענקיים (היא בכלל לא בטוחה שהם נחשבים ילדים) שועטים על פניה. היא תופסת חזק את היד של אמא. היא מרגישה הכי קטנה שהיא הרגישה אי פעם, ורק רוצה לחזור הבייתה, לחזור לגן, להצטנף בתנוחת עובר.
זה קורה בתחילת כיתה א', וזה קורה בהרבה מעברים משמעותיים אחרים בחיים. במעבר לחטיבת ביניים, או לתיכון, או למסגרות אחרות בהמשך החיים. בהתפתחות מקצועית, בקידום במקום העבודה. זה קורה לעתים במעבר דירה, דווקא ל"בית חלומותינו", או בהגירה לארץ חדשה. וזה קורה בעוצמה רבה במעבר להורות, ובמעברים שלנו כהורים דרך צעדי התפתחות של הילדים שלנו.
זו תופעה שאנחנו חווים שוב ושוב, ואיכשהו היא מצליחה כל פעם להפתיע אותנו מחדש: הרגעים האלה שבהם אנחנו גדלים בבת אחת, ובו זמנית מרגישים הכי קטנים שאי פעם היינו.
הורים לתינוקות מכירים היטב את התופעה של קפיצות גדילה אצל התינוק, שמביאות איתן רגרסיה, חזרה לדפוסים שכבר חשבנו שנשארו מאחור: התינוק שכבר ישן טוב יותר חוזר להתעורר בלילה, עצבני יותר, חסר שקט – וכעבור כמה ימים נרגע, ואנחנו מגלים שדווקא בתקופה הזו הוא רכש יכולת חדשה, פיזית או קוגניטיבית. גם בגילאים גדולים יותר, הורים יודעים לזהות לעתים קרובות "קפיצות גדילה" כאלה אצל ילדיהם, בתחילת שנת לימודים, או במעברים אחרים שבהם הילד הופך בן לילה ל"גדול יותר" ובו זמנית חוזר לדפוסים התנהגותיים שאפיינו אותו קודם לכן.
במובנים רבים "קפיצות גדילה" כאלה ממשיכות ללוות אותנו לאורך כל חיינו. ההתפתחות שלנו היא אף פעם לא לינארית, ובמקומות שבהם אנחנו צומחים, רוכשים יכולות חדשות, עומדים בפני אתגרים חדשים, מבינים משהו חדש על עצמנו – תהליך הגדילה שלנו כולל בתוכו גם חזרה לאחור.
אך בעוד שלתינוק בקפיצת גדילה, ולילדה שעולה לכיתה א', יש אמא, או אבא, שיכולים, בתקווה, להתבונן מהצד, להבין מה מתרחש כרגע, להחזיק את היד, להרגיע, לתת פשר לחוויה - בחיינו הבוגרים, אנחנו נדרשים לעתים קרובות לעשות משהו מזה בעצמנו. לזהות שקשה לנו יותר, שאנחנו נסערים יותר, שאנחנו חוזרים לדפוסים ישנים. להזכיר לעצמנו שאם אנחנו מרגישים פתאום הכי קטנים שאי פעם היינו, סיכוי טוב שזה כי בדיוק למדנו ללכת, או עלינו כיתה.
זאת לא משימה קלה בכלל. אמנם, ככל שאנחנו גדלים, אנחנו לומדים להכיר את עצמנו ולהבין מה קורה לנו. אבל דווקא ברגעים שבהם אנחנו מרגישים קטנים, וזקוקים יותר מתמיד ליכולת להתבונן בעצמנו ולהבין מה עובר עלינו, היכולת הזו לא תמיד נגישה לנו. ולכן אנחנו לא תמיד יכולים, וגם לא צריכים, לצלוח את קפיצות הגדילה שלנו לבד.
כמו הילדה בשער בית הספר, שכשהייתה בגן היא כבר אהבה להיפרד מאמא ואבא מחוץ לשער, ולהיכנס לבד ובעצמאות, ועכשיו היא צריכה יד – ברגעים האלה אנחנו צריכים מישהו אחר לידנו, מישהו שיכול לראות אותנו כשהיכולת שלנו להתבונן בעצמנו היא לא בשיאה, ולתת לנו את היד שאנחנו צריכים.
אולם כאן יש קושי נוסף – כשאנחנו מרגישים קטנים אבל "אמורים" להיות גדולים, גם להיעזר באחר זה לא דבר שפשוט לנו. להרגיש "קטן" מעורר הרבה פעמים בושה, או תחושת חוסר ערך, שמתוכם קשה לנו יותר לפנות לאנשים בסביבתנו, כאילו עצם הצורך באדם אחר מקטין אותנו עוד יותר.
כך אנחנו נתקעים במצב שבו דווקא כשאנחנו זקוקים במיוחד ליכולות ההתבוננות שלנו, הן פחות נגישות לנו, ודווקא כשאנחנו זקוקים במיוחד למבט של האחר ולידו המושטת – קשה לנו לבקש אותם, או אפילו לקחת אותם כאשר הם מוצעים לנו.
אולי, מה שיוכל לעזור לנו במצבים האלה הוא לזכור שזו לא קפיצת הגדילה הראשונה שלנו. אמנם "עלינו כיתה", ואנחנו ניצבים כעת מול משהו חדש שעוד לא הכרנו, אבל זו לא הפעם הראשונה שאנחנו ניצבים מול משהו חדש, ומרגישים קטנים מולו.
אולי נצליח להיזכר איך צלחנו את קפיצת הגדילה הקודמת. במי הצלחנו להיעזר, בלי להרגיש שהוא מקטין אותנו. איך הצלחנו לראות, בפעם הקודמת, שזה לא שאנחנו נהיינו קטנים, אלא שמה שאנחנו עומדים מולו נהיה גדול יותר. איך הצלחנו לזכור שהיכולות שלנו לא נעלמו, גם אם קשה לנו יותר לראות אותן.
ואולי רק נצליח לזכור שאיכשהו, גם אם כרגע זה לא ברור איך, כבר צלחנו את קפיצות הגדילה הקודמות שלנו, ואחריהן יכולנו לראות איך גדלנו.